שלושים וחמישה במאי

"35 במאי" לאריך קסטנר הוצג בשנת 1975 ע"י שחקני תיאטרון החאן, בבימויו של אלכס קלצ'קין. העבודה נעשתה עפ"י המהדורה המנוקדת בהוצאת אחיאסף, בתרגומו של א' קפלן. השתדלתי להישאר נאמן לטקסט ולשמור, עד כמה שאפשר, על הדיאלוגים המופיעים בספר - כלשונם. הלשון - פשוטה, אם כי איננה לשון יומיום. היא משובצת בביטויים שילדים משתמשים בהם, כגון: "אם תשבור לי את דודי, תראה מה שאעשה לך" "מה הוא - זיפתי מאד?" אך מצד שני, השפה כוללת גם: "ושמטו מן החלק", "עולה בדמים מרובים מדי", "שמא תקופח פרנסתי", "אין נוהגים קלות ראש בצינה" וכו'. התרגום שומר, מבחינה זו, על איזון מיוחד בין ביטויי הילדים לבין לשון ספרותית. הדיאלוגים בספר - רבים מאד, ואילו התיאורים - קצרים. אין עמוד כתוב - ללא דיאלוג. ומעניין: כולם כתובים בדיבור ישיר! אין כלל אמירות בדיבור עקיף! והרי פרט זה מעניק לסיפור תכונה בולטת של מחזה. ההומור הדק הוא תכונת יסוד שעוברת לאורך כל הסיפור. הסיפור מבוסס על הנחה הומוריסטית - שקיים יום 35 במאי - בזמן שידוע לכולנו שאין יום כהז. כאן ישנה העמדת פנים מתמדת, של מספר וקורא, וממילא יש כאן "הצגה". נמצא שהסיפור כולו מבוסס על "הצגה" וכך הוא נתפס באופן מודע אצל מספר וקורא. גם ההומור עצמו הוא "הצגה", שכן הוא נותן לנו אפשרות לצאת מן "המציאות כמות שהיא" ולהסתכל עליה מן הצד, בראי עקום, בידיעה שאין הדבר כך, וליהנות מהסתכלות מבדחת זו. ההומור מתבטא כמעט בכל משפט: "הכניסה חינם - ילדים בחצי המחיר". או: "אני יוצא מדעתי, אמר דני. אך אל תשכח לסגור את הדלת; אמר הרוקח", זוהי בדיחה. ההומור עלול להבלע ולהתבטל על הבמה. לעיתים קרובות הוא מאבד שם את תכונתו החשובה - העדינות והאיפוק. ברגע ששחקנים ובמאי מנסים לסחוט גלי צחוק מהקהל - בכל מחיר - הם מנסים לכפות את עצמם על הקהל. להפוך את עצמם לליצנים - ולהכריח לצחוק. לא זו כוונת הכתוב. להיפך: ההומור שבסיפורנו מיועד לילד מאד אינטיליגנטי, שיוכל להבין דברים גם על דרך הרמז. שכן ההומור וההתבדחות מבוססים על השוואה אבסורדית של מושגים, הצמדת דברים ללא כל פרופורציה או קשר ביניהם. בזמן עיבודו של ספר למחזה - יש לקרוא - ובד בבד לדמיין, לראות את הסיפור "לפני העיניים ממש" - ולשמוע את התמליל. עושים זאת לעתים גם בקריאה רגילה, אך לא באופן מודגש ורציף כל כך. המחזה חייב להתרחש על הבמה בתנועה באומר ובצליל - כל הזמן. הבמה, בניגוד לספר, היא מציאות, שחוקים, חוקי הפיסיקה, חלים עליה ועל כל מה שמתרחש עליה. בהעתקה מכלי אל כלי יש בעיות טכניות רבות כגון: נגרו קבלו, הסוס, המדבר, אשר על הבמה חייב להיות איש צוות שחקן, בעוד שבספר הוא סוס מדבר, הנושא על גבו את דני ואת הדוד סבוני גם יחד. על הבמה יוכל הסוס לשאת לכל היותר את דני וגם זאת לא לזמן רב. או הסצינה בה מכניסים נקניקים, תיקים וכו' בצד אחד של מכונה משוכללת מאד, כאשר מצידה השני יוצאות פרות חיות וכד'. חלק מהבעיות נפתרו פתרון בימתי ועל חלק אחר נאלצתי לפסוח משום שלא מצאתי פתרון. התפאורה נתנה אופי מיוחד למחזה. במשך העבודה נעזבה שיטת השיקופיות המוזכרות, ובמקומה עמד ארון אחד במרכז הבמה, אשר דפנות פנימיות רבות לו. ארון זה נפתח ונפתח, בשלבים, עם כל תמונה ותמונה, עד כי בתמונה האחרונה הוא עומד פרוש כולו. רב תכליתי הוא גם "השולחן" העשוי משני חצאי עיגול וניתן להתחבר לקשת מתנדנדת, למיטה-כורסא, לשולחן, לתלולית עפר וכד'. תפאורה זו היא קומפקטית, צבעונית, ונותנת מקום לפעילות הדמיון של הילד. שיתוף קהל הילדים והפעלתם במחזה - תכונה חשובה של מחזה זה. בקלות רבה אפשר להפוך את קהל הילדים מצופים פאסיביים למשתתפים אקטיביים, ורצוי מאד להפעילם בהצגות לילדים. בספר קיימת סצינה של "העולם ההפוך" בה התלמידים ממלאים תפקידי מבוגרים, ומקבלים על עצמם בקלות תפקידים זעירים. בתמונה "מצודת העבר המזהיר" נלחמים שני אישים מההסטוריה, כשחייליהם - חיילי עופרת. בכתיבת המחזה - העליתי בשלב זה ילדים מהקהל שישחקו על הבמה. הבמאי הכניס משחק בין חיילי נפוליון וריצ'ארד לב-ארי, שהם ילדים מהקהל שעלו לבמה וקיבלו כובעים מיוחדים. המשחק - "תפוס את הדגלון" מבוסס על "תפוס את המטפחת" או "תפסוני" הידוע, בעוד הקהל מעודד את הצדדים בקריאות: "נפוליון - לניצחון" "ריצ'ארד לב-ארי - הכי הכי בריא". כך השתתף גם הקהל כולו ב"התמודדות". אלמנט זה, של שילוב משחקי ילדים והילדים בקהל במהלך ההצגה, מפיג את המתח, מעורר צחוק וקריאות הזדהות, ויתר מעורבות. בהצגה "המלך מתיא הראשון" הכנסתי אלמנטים של שיתוף הקהל ע"י הצבעה, ראיון עם פרטים וכו', הבנויים על ההנחה שתגובות שונות של הילדים יובילו לתשובות שונות של השחקנים, ולהתפתחות שונה של ההצגה. כשם שהיה נהוג להשאיר קטע מסויים בקונצ'רטו, בו יכול הפסנתרן לאלתר כאוות נפשו - (הקדנצה בקונצ'סטו) כך רצו להכניס להצגת ילדים קטעים בהם ישתתפו הילדים. ושחקנים, שאומנו לכך מראש, יאלתרו בהתאם. הנפשות הפועלות - הסיפור עומד על שלש נפשות עיקריות: דני, הדוד סבוני, והסוס - נגרו קבלו. כאשר כותבים מחזה יש לקחת בחשבון גם את עלותו התקציבית. מחזה המיועד לחוג דרמטי - רצוי שיהיה בעל מספר משתתפים רב. אך בתיאטרון מקצועי - להיפך - מיעוט השחקנים מהווה יתרון כספי. כתבתי את המחזה לשלשה שחקנים בלבד. כשהגיע תורן של הדמויות האחרות, לסירוגין - המספר, דובשני, רותי, פטרוזיליה, ברוזי, צואר בקבוק וכו' - יצא שחקן אחד מן הבמה, והיה עליו להחליף תלבושת ולהיכנס בדמות הנכונה. החלפת התפקידים לא היתה קלה. הבמאי הוסיף שחקן נוסף, ששיחק את מרבית התפקידים המשניים. הפזמונים והמוסיקה - מלכתחילה התכוונו, ביחד עם ידידי אפרים סידון ואילן נובקוביץ, לכתוב מחזמר לילדים, כאשר אילן יכתוב את המוסיקה, אפרים - פזמונים, ואני - את המחזה. אפרים כתב אמנם את הפזמונים, והירבה בהם חידודים ובדיחות הדעת, בהתאם לרוח הספר. הכוונה היתה שילדים ילמדו את השירים, וישירו אותם בהפסקה, ולאחר ההצגה. נראה היה לעניות דעתי, שהלחנים (שלא אילן חיברם) לא התאימו לשירי ילדים, ולכן הילדים לא זכרו ולא אהבו במיוחד את השירים. אף על פי כן יש לזכור כי שירים ומוסיקה נעימה וקליטה - הם חלק חשוב ביותר של הצגת ילדים. לסיכום - היה זה נסיון משותף להעלות בירושלים הצגה לילדים, אשר מבוססת על חומר קלאסי ומאפשרת לילדים ליטול חלק במתרחש על הבמה, בשיר ובמשחק.