רשומון
תמונות נוספות
עפ"י הסיפור "בחורש" מאת ריונוסוקה אקוטאגאווה ובהשראת הסרט "רשומון"
שנת 1980
זוג, סמוראי ואשתו, מהלכים ביער. הם נתקלים בשודד, החושק באשה ומצליח לכפות את הבעל ולאנוס את האשה. לאחר המעשה וכנגד כל הציפיות נמצאת גופתו של השודד כשפצע בחזהו. חקירה מעלה ארבע גרסאות שונות לחלוטין לארוע מפי השודד, האשה, הבעל המת (באמצעות בעלת אוב) וחוטב עצים שהיה עד ראייה למעשה. הגרסאות מקשות לאתר את האמת, מאחר ולכל אחת מהן מעמד שווה וכולן אמינות.
משתתפים: אורי אברהמי, ויקטור עטר, נטע פלוצקי, אבי פניני, ששון גבאי, עליזה רוזן
בימוי: יעקב רז
תרגום ועיבוד: יעקב רז
תפאורה: פרידה קלפהולץ
תלבושות: פרידה קלפהולץ
אביזרים: ענת פלנקר
תאורה: קן טבצ’ניק
כוריאוגרפיה: בני שלייסר
מוסיקה: ריצ’רד פארבר
כתבות וראיונות
פרשנותו של הבמאי לטקסט
"סיפורו של כל עד, יותר משהוא מתאר לנו את המציאות, מטיל אור על העד עצמו. אלא שגם הדמויות אינן בעלות זהות אחידה. כמו המציאות בה הן פועלות, כל אחת מהן הולכת ומשתנה מגרסה לגרסה. יתר על כן, בהצגה הנוכחית אנו רואים שהפער אינו רק בין גרסת עד למשנהו, אלא גם בין כל עד, כפי שהוא מעיד בחקירה לבין עצמו. זה הפער שבין האדם לבין דימויו העצמי. פער זה גדול לעיתים מן הפער שבין אדם לרעהו. ושוב אנו נתקלים באותה איכות חסרת בהירות והזהות אינה כפי שהיא "באמת" אלא כפי שהיא נצפת." (יעקב רז, מתוך תכניית ההצגה)
על התפיסה הבימתית
"במחזה, בעיבודו של יעקב רז, נוצר מבנה סימולטני קסום: אחד אחד עולים העדים על הבמה ומשחזרים את ההתרחשות מנקודת מבטם. בשעה שהמספר מעיד את עדותו, הוא משקיף על כפילו החי את האירוע בהווה, לא בעבר. ... השחזור אוגר כח משל עצמו, וחורג, או אפילו סותר את דבריו של העד. השודד, למשל, מספר: "לבסוף התגברתי עליה ולקחתי אותה... אני נשבע שהרגשתי חיבוק של בקשה בידיים הקטנות האלה, כשלקחתי אותה". במקום התעלסות עדינה, ההולמת את דבריו, נראית על הבמה בעילה חייתי מאחור.
במת רשומון מדברת אל צופיה בשפה "אנטי ישראלית", שכולה צמצום ונקיון, דיוק ושליטה עצמית. זוהי רוחו של תיאטרון ה"נו" היפני, השואב את השראתו מן הזן-בודהיזם. במה מרובעת מצופה בד לבן, כתם דם באחת מפינותיה, קני במבוק דלילים משמשים לה גג. זה הכל. מכל אחד מעברי הבמה יוצא גשר לבן אל תוך הקהל, ועליו עוברים השחקנים בצאתם מן הבמה. כל שחקן היוצא מן הבמה אל הגשר נהפך לנגן. יהוא מקיש על הכלים התלויים על סולם במבוק ומלווה את שאר השחקנים. הקהל יושב סביב וצופה בחזיון מארבע כנפות האולם, כך שלעולם אין רואים בצד א' מה שרואים בצד ב', ג' או ד'. תחבולה זו ממחישה לצופים כי כל מראה עיניים הוא יחסי וחד פעמי." (שרית פוקס, "האמת היא שאין אמת", מעריב, 30.1.1980)
אנקדוטה
אבי פניני מספר כי תהליך החזרות לווה בתרגילי מדיטציה אינטנסיביים שדרשו אימון וריכוז רב. באחד התרגילים, נתבקש כל זוג שחקנים להביט זה בפני זה עד שהבעתם תתמזג זו בזו ותתבצע "החלפה". הוא נזכר שנטע פלוצקי ועליזה רוזן הצליחו להחליף "פנים" והדהימו את יתר השחקנים.
