מלחמות היהודים

מאת יהושוע סובול

שנת 1981

העלילה מבוססת על המרד ההיסטורי של היהודים בשליטי אימפריה הרומית שישבה בירושלים בין השנים 66-72 לספירה. פלג קנאים קיצוני מחליט לשחרר את ירושלים מריבונות רומית, על אף שזו  הכירה באורח החיים היהודי. נצחון בודד מול הלגיון הרומאי של גאלוס במעלה בית חורון, סוחף עמו גם את מתוני העם והם יוצאים כנגד כל הסיכויים למלחמה נגד הצבא הרומאי. העלילה מתמקדת   בתהליך התגבשות המרד ובהשלכותיו על בני העם היהודי, שכן סופו במלחמת אזרחים פנימית ובתבוסה מול הרומאים.  מול הקנאים עומדת דמותו  המתונה של יוחנן בן זכאי, אשר בורח מירושלים  ההרוסה ובונה מרכז רוחני חדש ביבנה. סיפור המחזה, מעלה  את דמויותיהן המתות של המורדים, המשחזרות את סיפור מותן ואובדנן האישיים.

על העיבוד והבימוי המחזה הוא קודם כל מחזה פוליטי. סובול ורונן בקשו ליצור הקבלה שאינה משתמעת לשתי פנים בין בין דמויות המנהיגים וההיסטוריה של אז לבין המציאות הפוליטית של ימנו (שנות השמונים של המאה  העשרים). אחד האמצעים לעמת את הקהל מול המפגש בין העבר וההווה, הוא העלאת ההפקה במצודת מגדל דוד אשר בעיר העתיקה. ההצגה החלה על חומות מגדל דוד ומתחת לכפת השמיים  ונפתחה בנקודת זמן הסמוכה לנצחון הרגעי של היהודים על הרומאים. משם, הובילו השחקנים את הצופים, אל ימי התבוסה, שהתרחשו באולם תת קרקעי במצודה, תוך כדי קינה והצגת סיפור כליונם.  אילן רונן מספר, כי כוונתו היתה להסיר את המחיצות בין הקהל לבין המתרחש וליצור תחושת שותפות בין הצופים לבין השחקנים. רונן: " דימיון הקהל מתחיל לפעול עוד לפני ההצגה, מעצם המקום  המיוחד, ואז נפתחים הצופים לקלוט אירועים רחוקים. רצינו להעניק לצופה את תחושת המרחבים, את חווית ירושלים בשיא תפארתה, לפני שייכנס לאוירת הנכאים והדכאון." דבר נוסף, שעשה רונן, בכדי  להפוך את חווית הצפייה לראשונית ואקטיבית, היא יצירת מספר סצנות המתרחשות סימולטנית, כאשר הצופה יכול לבחור במה להתמקד ולגבש לעצמו זווית ראייה סובייקטיבית. בכל אחת מן הסצנות היה  שימוש בפנטומימה, מסיכות, ריקוד ושירה, אותן לוותה המוסיקה שהלחין שלמה בר במיוחד עבור ההפקה. מתוך רשמיה של ניצה ארן על ההצגה: "שם, במעבה האדמה, על כסאות עץ קטנים, יושבים הצופים לאורך המערה, כשבתווך מעבר ארוך וצר המעניק תחושת רחוב. העיר על רחובותיה וכיכרותיה היא  הגיבור הראשי. אין חדרים ואין בתים. הקהל מקיף את שחקניו, העטופים בגדים בלויים, מסמורטטים, דמויי צבע האבן, החול והבוץ. הוא נמצא קרוב אליהם, יוצר עמם מפגש אינטימי. אין לאן לברוח, אין  לאן להתחמק מן האירועים וההתרחשויות. הכל נמצאים ברחובות ובכיכרות העיר. תחושת חורבן יורדת על כולם. אוירת דיכאון יוצרת מעורבות רגשית של הקהל עם השחקנים. ..." ("חירות או מוות"  ,ידיעות אחרונות, 15.5.1981) אנקדוטה דני שלם (מנכ"ל התיאטרון דאז): " אילן בא בהצעה לעבוד בחלל אחר מהחאן, והעלה את מגדל דוד. הוא הזדקק לחלל שיהיה אפשר להכניס לתוכו את הקהל. היה שם מעין אולם עתיק במרתף שלא היה  בשימוש ועלה הרעיון להציג בתוכו. לשם כך היה צריך לשפץ את המקום תוך זמן קצוב.  במוזיאון מגדל דוד לא ידעו מה הכיל המקום וזה נראה כסיפור מסובך. כשהעלתי את הבעיה בישיבת ההנהלה,  רות חשין שהיתה יו"ר  הקרן לירושלים השיבה כי  כבר היתה להם תכנית לפנות את האולם ורק נותר לבצעה. היתה אי ודאות לגבי מועד סיום השיפוצים ובנתיים החלו בחזרות. לבסוף האולם התת קרקעי  היה מוכן תוך חודש וחצי והם הציגו כמתוכנן."