גלגוליו ההיסטוריים של מבנה תיאטרון החאן וסביבותיו

מועד הקמתו וייעודו המקורי של המבנה בו שוכן כיום התיאטרון, שנויים במחלוקת. מתוך מחקרים שונים עולות השערות בצד אמיתות שונות, המספרות על גלגוליו הרבים של המבנה העתיק.

 

הסברה הרווחת ביחס למבנה, היא כי שימש כפונדק דרכים (ח’אן בערבית- מכאן מקור שמו כיום) לעוברי אורח בימי שלטון התורכים בארץ. על-פי סברה זו, חצר המבנה יועדה ללינת הסוסים ולאכסון סחורות, והקומות העליונות היו חדרי לינה לאורחים. מיקום המבנה, על הדרך המוליכה מהעיר העתיקה לבית לחם וחברון בדרום, וגם תחנת הרכבת התורכית הסמוכה, מעידים אף הם על קיומו של ציר אסטרטגי לצרכי מסחר. (דוד קרויאנקר, “דרום העיר- בניינים מהתקופה העות’מנית”, מתוך קובץ ספריו אדריכלות בירושלים – תקופות וסגונונות)

 

מחקר חדש טוען, כי ייעודו המקורי של המבנה כלל לא היה פונדק דרכים. על-פי מחקר זה, המבנה הוקם באמצע המאה ה-19 על-ידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית כבית-חרושת לייצור משי (חריריה) ולגידול עצי תות. בית-חרושת זה הוקם לצדן של מוסדות דת, כמו בתי-חרושת אחרים נוספים בירושלים, במטרה לעודד מסחר ער מחוץ לעיר העתיקה. (לביא שי ורות קרק, “שיטות במחקר מיקור גיאוגרפי ב’ “, מתוך הספר יהודה ושומרון בעריכת יעקב אשל)

 

באשר לעת המודרנית, נראה, כי המבנה עבר לא מעט ידיים בטרם הוסב לתיאטרון. בתחילת המאה העשרים עלה מסדר הטמפלרים לירושלים, והם ניצלו את המבנה הנטוש לטובת אחסון בירה. בימי המנדט הבריטי השתנה ייעוד המבנה באופן חד, והפך למחסן תחמושת. עם החזרת המבנה לשטח ישראל עבר המבנה לידיים ישראליות, והוקמה בו נגריה. בין השנים 1948-1966 ספג המבנה הפגזות רבות, בשל סמיכותו לגבול הירדני.

בשנת 1965 שובה המקום את עיניו ואת ליבו של פיליפ דיסקין, אשר חוזה, כי במקום זה יקום התיאטרון הראשון של ירושלים. בשלהי 1967 חזונו מתממש.

התהוותו של מבנה התיאטרון הראשון בירושלים

שריפה הפורצת במועדון ה”בכחוס”, מקום משכנו של תיאטרון המעגל   מביאה את פיליפ דיסקין (מנהל המעגל) וז’ק כהן (שחקן בתיאטרון זה) לחפש תרומות לתיאטרונם. הם מגיעים לנגריה הסמוכה לתחנת הרכבת, בכדי לקבל פודיום במתנה מבעל הנגריה. דיסקין מתרשם מחורבותיו של המבנה העתיק, ומחליט להעתיק את פעילות תיאטרונו למקום זה. חזונו היה להקים מרכז לאומנויות הבמה, אשר ישמש בית ללהקת תיאטרון קבועה, ולקיים לצידה פעילויות שונות לצרכי תרבות ותיירות. מועדון לילה, גלריה לאומנות, ערבי שירה ומוסיקה, מופעי פולקלור ופסטיבל אביב בינלאומי ליצירה יהודית היו כלולות בתוכניותיו, וחלקן אף מומשו.

 

בעל הנגריה הסכים למכור את המקום לדיסקין ולכהן, וכעת היה חסר נותן חסות, אשר יוציא את התכנית אל הפועל. לעזרתם גוייס ראש העיר דאז, טדי קולק ז”ל, אשר בשיחת טלפון אחת מצא תורמת לתיאטרון. הגב’ הני גסטטנר ז”ל ייסדה בתרומתה הנכבדה את התיאטרון, בסיוע הקרן לירושלים והחברה לפיתוח מזרח ירושלים, שגם ביצעה את השיפוץ. האדריכלים דוד אנטול ברוצקוס ז”ל וארתור גולדרייך תכננו את הפרויקט, אשר עיקרו היה בניית האולם המרכזי ובו במה ניידת וכ- 400 מושבים, אשר הקיפו אותה משלושת עבריה. הבמה הניידת אפשרה לשנות את אופיו של החלל בהתאם לצרכיה של כל הפקה.

 

ליוזמי ואדריכלי הפרויקט היה חשוב לשמר את המאפיינים הייחודיים של המבנה כמו הקמרונות הצולבים התומכים באולם המרכזי, וכן יצירת שער הכניסה המקושת שבחזית. במהלך השיפוצים התגלו במבנה מים ואבן ריחיים של בית בד, אשר הוצבה בחצר הכניסה לתיאטרון (בה הוא עומד עד היום). כל אלו תרמו ליצירת אווירה אינטימית וקסומה, שמהלכת על התיאטרון גם כיום.

 

התיאטרון נחנך רשמית בשני ערבי גאלה, אשר נערכו בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר 1967, וסללו את הדרך להתהוות התיאטרון היוצר הראשון בירושלים. (ראה /י “טקס הפתיחה” בציר הזמן)

 

במהלך השנים שונו פני המבנה: עם מינויו של ישראל שפירא למנכ”ל הראשון של החאן (1968) הושלמה הקמתה של במה קטנה בתוך החצובה בסלע, אשר הושכרה לטובת מופעים קאמריים. המערה שופצה בשנית בין השנים 2002-2003 ופועלת כיום באותו האופן תחת השם “במה 2″.

 

בשנת 1972, תקופת ניהולה של תמי שכטרמן (גור) את החאן, נחנך במרתף התיאטרון מועדון לילה שנקרא ה”פיאנו – בר”. בתקופת ניהולו של דני שלם, שימש ה”פיאנו בר” בית לכמה משחקני החאן (רחל שור, שבתאי קונורטי ז”ל, אהרון אלמוג, אלי דנקר ונפתלי ואנגר), בו הציגו מידי ערב קברט סאטירי–פוליטי שנקרא ה”חאנברט”. כמו כן, נפתחה גלריה לממכר אביזרי תיאטרון, בניהולה של פרנסואז קוריאט בונו, אשר עיצבה תלבושות לכמה מהצגות הילדים, שהופקו בתקופת ניהולו של אילן רונן.

 

האולם המרכזי עבר אף הוא מספר שינויים מהותיים: בשנה הראשונה לפעילותו נצבעו אבני השיש הלבנות, אשר ציפו את התקרה והעמודים, בשחור. הייתה זו יוזמה די מחתרתית של דיסקין ועודד קוטלר, שביים אז בחאן, בכדי שיהיה אפשר להאיר כראוי את ההצגות המועלות באולם.

 

בשנת 1979, בתקופתם של אילן רונן ודני שלם, נעשו באולם שיפוצים לטובת שיפור האקוסטיקה שבמקום. רצפת השיש הלבנה מראשית ימיו של התיאטרון חופתה בשטיח אדום, והמושבים המקובעים הוחלפו במושבים ניידים, על-מנת לגוון את האפשרויות ביחס שבין הקהל לבמה, בהתאם לאופייה של כל הצגה.

 

כעשר שנים מאוחר יותר, בתקופתם של עמית גזית ודני אלטר, נערך שיפוץ נוסף, אשר נועד לשפר את התנאים הויזואליים שבאולם: מערכת התאורה הידנית הוחלפה בתאורה ממוחשבת, המושבים דורגו בשיפוע והבמה הניידת קובעה למקום שבו היא נמצאת כיום.