אודליה מורה-מטלון
ארז שפריר, רוב הזמן שחקן החאן, ביים היטב את שני עמיתיו ללהקה, כרמית מסילתי-קפלן ולירון ברנס, שממצים שניהם עד תום כל משפט, תנועה ומצב, ומצליחים לעצב דמויות אמיתיות שמצחיקות (בנבדל מקריקטורות מגזימות או נלעגות) וכובשות בגרסה הזו לטנגו הזוגיות, שכל מי שחווה זוגיות בחייו יודע כמה קשה לצלוח אותו מבלי לדרוך מדי פעם זה על רגלו של זה.
(מתוך ביקורת הצגה “הדלת ממול”, אורית הראל, מאקו)
צחוק ודמע – הצחוק מההצגה והדמע מהחיים של מולייר שתמו על הבמה, אלה מרכיביו המוצלחים של תמהיל “החולה המדומה”. ושאפו למשחק הווירטואוזי של ארז שפריר כארגאן.
(מתוך ביקורת הצגה “החולה המדומה”, עליס בליטנטל, וואלה!)
גלריה
בוגרת תיאטרון צה”ל והסטודיו למשחק של ניסן נתיב.
מיד עם סיום לימודיה, החלה לשחק בתיאטרון הקאמרי, בין השאר בהצגות: הכבש השישה עשר, מפעל חייו, אנטיגונה (בתפקיד אנטיגונה), קומדיה של טעויות, הלילה ה-12, שידוכים. ולאחרונה בהצגות שמו הולך לפניו, הנפש הטובה מסצ’ואן, הכתובה, נשי טרויה, אורזי מזוודות.
זוכת פרס ע”ש עדנה פלידל 1998.
בתיאטרון חיפה: תופרות, האגם המוזהב, ראש משוגע. בתיאטרון באר שבע: ילד משלי. בתיאטרון אורנה פורת: תיבת נוח.
בפרינג’: זוכת פרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו 2005 עבור פרומות אותה כתבה שיחקה וביימה. (משחק ובימוי בשיתוף אליענה שכטר). שחקנית יוצרת במופע היחיד אני הלכתי אז… (תיאטרון תנועה אשרה אלקיים) איתו אף הופיעה בפסטיבלים בינלאומיים בספרד-2003, מקסיקו-2005, סן פרנסיסקו – 2005. יוון-2006. בצוותא שיחקה בראיון עבודה – זוכת פסטיבל תיאטרון קצר 2006, בבלבוי, והפלגה אחרונה.
מעופפי רשפון 2 (בצ”א), גוויותי ורבותי (תיאטרון המעבדה), אני רוצה לבקש סליחה, פרייבט קולקשיין (תמונע).
בטלויזיה: זהו זה, עספור, שלטון הצללים, רצח מצלמים, פיתוי, הסיטקום ג’וני, מבשלים עם אהרוני, המקום, קוויקי, החיים זה לא הכל, חשופים, חברות טובות ועוד.
בתיאטרון החאן: תמונות מחיי הכפר, הצוענים של יפו, אדם הוא אדם, עורבים, דוד וניה.
Warning: Creating default object from empty value in /home/khanarchive/public_html/wp-content/themes/homepageheb - unneccasary/php-code-for-posts/PHPPostCode.php on line 782
הצגות רצות של השחקנית:
