האיש שחשב שאשתו היא כובע

זו הצגה מרגשת ובאופן שאנו פחות מורגלים אליו בנוף התיאטרון המקומי… השחקנים עובדים בצניעות כמי שלמדו והתחברו לנושא לעומק, כשהתוצאה היפה ניכרת כקצה של מחקר תיאטרלי אמיתי”. ג’יטה מונטה מתגלה פה כבמאית נהדרת, אמונה על יצירת שפת במה אחידה, וכן על הדרכת שחקנים מדויקת ורגישה

(ננו שבתאי, הארץ)

עבודה מעולה של השחקנים, הבמאי ובעיקר התוכן שמיטיב להביא את סיפורם של האנשים הללו

(קובי פינקלר, ערוץ 7)

ההצגה איש שחשב שאשתו היא כובע היא ניסוי מעניין. לא פחות.

(ירמי עמיר, רשת ב)

נוגעת ללב וניכרת כוונתה של הבמאית לשנות את מעמדם של המטופלים הפגועים ממוצגים בפריק שואו (התפאורה העגולה מעלה בזיכרון זירת קרקס) לבני אנוש מלאים, על כל דקויות הרגש שבהם. בחלק מהקטעים זה עובד נהדר, בייחוד ב”האיש מלה רושל”, שאותו מגלם בצורה נהדרת יואב היימן, ב”אגנוזיה ויזואלית” שהעניקה להצגה את שמה ובייחוד ב”איש הטיקים” שמאפשר לאיתי שור המצוין להפגין את היכולת המשחקית שלו בצורה מלאה

(אסף קוגלר, “מקור ראשון”)

השחקנים מפיחים במילים רגשות, והחומר העיוני לכאורה נוגע בקהל, מרתק ואף מכמיר לב. אחראים לכך השחקנים הנפלאים המגלמים גם את המטופלים וגם את הרופאים, וג’יטה מונטה שביימה ברגישות ודיוק, והפכה את נפלאות המוח האנושי ליצירת אמנות מרגשת המזכירה לכולנו שמאחורי כל תופעה נוירולוגית עומד אדם בשר ודם

(מאיה נחום שחל, כלכליסט)

הסצנות סרוגות – מאוחות היטב האחת לשנייה, בבימוי המעולה של ג’יטה מונטה… ראויות סצנות נוגעות בלב של דודו בן זאב, שקצר במוחו אינו מאפשר עניין פשוט כמו הליכה… ישנו מונולוג מעורר השתאות והדמעה קטנה, בה בעת, של יואב היימן. שקצר במוחו משבש את יכולת היגוי מילותיו… נפלאה גם הקדנציה של איש הטיקים, איתי שור. שוב קצר מסתורי בפיתולי המוח. חרף אימוניו לשליטה עצמית, הוא קורע את הקהל בתיאור של התקפיו. במשחקו הפלסטי, נפתח צוהר לסבלם של אנשי הטיקים באשר הם…. מתוחכמת התפאורה של פולינה אדמוב, שלובה בתאורה של רוני כהן ועבודת הווידאו ארט של גיא רומם. עשירה ודרמטית היא המוזיקה של יבגני לויטאס

(דבורה נמיר, אתר המלצות היום)

ארבעת השחקנים המגלמים את דמויותיהם של החולים, הם שחקנים בחסד עליון ומשכנעים ביותר במשחקם האותנטי. חשתי באווירה של ערפול חושים. הבימוי המיוחד של ג’יטה מונטה הוא משובח

(אסתר טל, מוטק’ה)

הליהוק להצגה הזו היה מדויק…זה רק נכון שג’יטה מונטה הבמאית ותיאטרון החאן, המאופיינים בליריקה תיאטרלית, ירימו את הכפפה ויעלו את ההצגה הזו

(אירית ראב, “מרתה יודעת”)