מיסתורים
תמונות נוספות
שנת 1976
זוג אנושי, המורכב מהוא והיא, יוצא למסע ארוך, שיעדו אינו מוגדר. המסע מורכב משורה של פגישות ופרידות ביניהם, כשבין פגישה לפרידה הם פוגשים בכל מיני יצורים מוזרים... המפגש חושף בתוכם איזו נקודה מסתורית, שנעלמה מהם עד לאותו מפגש. מכל מפגש כזה יוצאים בני הזוג עשירים בחוויה ובהכרה מעמיקה יותר של עצמם.
משתתפים: גבי אלדור, אלי דנקר, דוד זאבי, שפרה מילשטיין, נטע פלוצקי, אבי פניני, שלמה תרשיש
בימוי: רות זיו אייל
תפאורה: אבישי אייל
תלבושות: אבישי אייל
תאורה: בן ציון מוניץ
כוריאוגרפיה: רות זיו אייל
כתבות וראיונות
תהליך העבודה על ההפקה
רות זיו אייל : "עבודה זו היא תיאטרון המשלב תנועה, דרמה ומוסיקה. התנועה יוצרת את המוסיקה ומשרתת את הדרמה ושלושה מרכיבים אלה מקדמים את העלילה. בשלב הראשון של העבודה בחרתי את המסגרת העלילתית: זוג צעיר היוצא למסע בין דמויות שהן האנשה של חפצים מסביבתנו היומיומית: כפתורים, קערות, חבלים, סכו"ם וקופסאות פח. החפצים נבחרו מתוך חישוב החומר, הצורה והצליל. היצורים הדמיוניים מסתתרים ויוצאים מתוך ארגזי-עץ כהפתעה וכחלום. התלבושות עוצבו מראש, כך שאופיה של כל דמות יתבטא ע"י סידור החפצים, הצליל שהם משמיעים וחומריותם.
לפני תחילת החזרות ערכתי סדנה בת שבועיים כדי לעצב קבוצה העובדת יחד, ללא מילים אך בשפה משותפת. בחזרות הראשונות היה על כל שחקן לגלות את האפשרויות - התנועתיות – צליליות של תלבושתו. העבודה עם תלבושות היתה הכרחית כמו עבודה עם כלי נגינה.
לדוגמא: אשת הקערות למדה להכות בקערות תוך כדי תנועה, דבר שנתן לה קצביות וחיוניות. איש החבלים למד להתנועע בסיבוביות ובתנופה עם החבל – דבר שהקנה לו עצמה וגמישות. לעומתם החל הזוג "החשוף" וה"דומם" לעבוד מיד בצוותא. נושאם העיקרי הוא הפגישה והפרידה, נושא המלווה אותם לאורך כל ההצגה.
בשלב השני החלו המפגשים בין הדמויות והפיתוח ביניהן: כאשר איש החבלים פוגש את איש הקופסאות, שהוא נוקשה ופועל באופן מכני, המפגש הוא דרמטי ועוין. זאת לעומת המפגש הקומי והחושני בין אשת הקערות לאיש הכפתורים שהוא מעין דב חביב וילדותי.
העלילה הלכה והתגבשה ככל שרקמת היחסים בין הדמויות נעשתה מורכבת ומעמיקה יותר. עם זאת, ההצגה היא מעין קרקס דמיוני ומתרחשת מעבר למקום ולזמן." (מתוך תכניית ההצגה)
אנקדוטה
נטע פלוצקי (אשת הקערות) מספרת כי את עבודתה בחזרות החלה בשכיבה אפרקדן ללא ניע. משקלן של קערות העץ היה כה רב, והיא לא האמינה שתוכל לקום ולנוע. כח הרצון משך אותה מן הרצפה והיא החלה לגלות את החיוניות שבדמות זו.
