המהגרים
תמונות נוספות
מאת סלבומיר מרוז'ק
שנת 1977
שני מהגרים מאותה הארץ, נקלעים בערב ראש השנה לחדר מגורים משותף בעיר הכרך. האחד מהם הוא איכר המחפש את מזלו ועושרו בעיר הגדולה. השני הוא אינטלקטואל וסופר, אנטיתזה לאיכר הקטן החושב על בטנו במקום על אידאלים. המפגש הטעון בין השניים, הופך למשחק מראות מורכב המעמת אותם מול ההתבצרות הקנאית של כל אחד מהם באמונתנו. ככל שמתקדם המחזה, מטשטשים ההבדלים ונחשף הצורך האנושי והקיומי של השניים זה בזה. מרוז'ק (המחזאי), שהיה גולה בעצמו בחר שלא לשייך את העלילה למקום מסוים.
משתתפים: שבתאי קונורטי, אבינועם מור חיים
בימוי: מיכל גוברין
תרגום: מיכל גוברין
תפאורה: משה שטרנפלד
תלבושות: משה שטרנפלד
תאורה: בן ציון מוניץ
כוריאוגרפיה: רות זיו אייל
מוסיקה: יוסף טל
כתבות וראיונות
על העיבוד הבימתי
מיכל גוברין בקשה להדגיש בעיבוד את המונולוג הפנימי הקיים בין מרוז'ק לבין עצמו, כמי שגלה מארץ מולדתו (פולין) למערב אירופה (פריז). מבלי לגלוש ליסודות האבסורדיים הקיימים במחזה, בחרה גוברין להישען על פרטי היומיום בכדי ליצור מערכת יחסים כנה ואותנטית בין שתי הדמויות. הבמה אף היא לבשה מראה צנוע ו"עני" ביותר: מיטת ברזל, מזרון, שולחן ושני כסאות שעצב משה שטרנפלד ז"ל.
מיכל גוברין: "אחת המטרות האומנותיות, היתה יצירת הצגה שתהווה הגשמה של המונולג הפנימי הזה. יצירת מפגש של שחקן כבן אדם – עם קרני הרנטגן של מרוז'ק. על במת התיאטרון להיות במה לקומוניקציה אינטימית."
מתוך הביקורות
הבמאית והשחקנים זכו בפרס מאיר מרגלית על עבודתם המשותפת. להלן נימוק חבר השופטים:
"הצגה זו היא עדות לתיאטרון מרתק, עתיר גוונים ודקויות, מעוגן בתקופה ובעיותיה. אף שמדובר במחזה קונצרטאנטי לשניים, קשה ביותר לפיצוח בימתי והצורך, מעצם טיבו, בבימאי מנוסה ושחקנים וירטואוזים. התמודדות זו של הבימאית ושני השחקנים ותוצאותיה – הן שהרשימו ביותר את שופטי פרס מאיר מרגלית לשנה זו.
הצגת "המהגרים", היא גם אות למימוש הכוונות והמגמות שהונחו ביסודו של תיאטרון החאן. תיאטרון זה שם לו למטרה לגבש אנסמבל ירושלמי, ובלשון המנהל האומנותי של החאן: אנסמבל של שחקנים, בימאים ומחזאים שיאופיין על ידי שיתוף פעולה, חיפושים מתמידים והפרייה הדדית." (מאירה אליאש, "הרפתקה אומנותית שבסופה פרס", על המשמר, 25.5.77)
"כאן אין לשחקנים חפירות להסתתר בתוכן... הם נמצאים שעתיים נטו על הבמה החשופה כמעט, ועליהם להיות נוכחים באמת. ללא הצטעצעות. שבתאי קונורטי ואבינועם מור חיים אמינים לאורך כל ההצגה כולה, ומשחקם נקי מזיופים, מדוייק ורב מימדי." (עדית זרטל, "נדנדה בשניים", דבר, 28.2.77)
