מרסיה וקאמיה
מאת סמואל בקט
שנת 1979
משתתפים: אהרון אלמוג, ששון גבאי, אבינועם מור חיים, שלום קינן, דני מוג’ה, נטע פלוצקי, אורי אברהמי
בימוי: מיכל גוברין
תרגום: מולי מלצר
עיבוד: מיכל גוברין
תפאורה: דורון לבנה
תלבושות: ענת פלנקר
אביזרים: ענת פלנקר
תאורה: בן ציון מוניץ
כוריאוגרפיה: רפי גולדווסר
כתבות וראיונות
מיכל גוברין מספרת על ההצגה
הצגת הרומן "מרסיה וקאמיה" על במת "החאן" מנסה להדגיש את המתח בין שני סגנונות הכתיבה של סמואל בקט - הפרוזה והדרמה. על הבמה מתרחשות בעת ובעונה אחת שתי הצגות, זו בצד זו, זו תלויה בזו: מסעם רב-התלאות של מרסיה וקאמיה, ובצידו מעין מונודראמה של אותו "שלישי" "שהיה איתם כל הזמן", אשר נמצא איתם על הבמה במשך כל זמן ההצגה ועורך מסע רב-תלאות ב"מרתפי זכרונותיו".
אולם, הגשמתו של מתח זה, רק מדגישה עד כמה שונה דמות המספר הברטי מזו של המספר המסורתי. הוא אינו מפעיל את הדמויות וגם אינו "כל יודע". הוא נתון, בדיוק כמו שאר השאר הדמויות, בתוך "כלוב הברזל של השעות". כדבריו: "יותר מדי קצר בשביל שיהיה כדאי להתחיל, יותר מדי ארוך בשביל לא להתחיל בכל זאת". כמוהם הוא מחפש מפלט כלשהו. מרסיה וקאמיה משליכים את יהבם על חפציהם, ההולכים ופוחתים, בעוד שהוא נאחז במלים, אשר תלכנה ותתפוררנה בפיהם של המספרים ברומאנים הבאים של בקט.
המספר, מרסיה וקאמיה עוברים תהליך מקביל של שקיעה, עד לעצירת התנועה, הנרמזת בסוף ההצגה.
זה כל היום כך, מן הטיק הראשון עד הטאק האחרון, או נניח מן השלישי עד השני-לפני-האחרון, כי בכל זאת לוקח לו זמן, לטאם-טאם הזה בחזה, לקרוא לנו אל החלום, ולוקח לו גם זמן לשלח אותנו משם. ובינתיים השאר יישמע, גרגר דוחן נופל יישמע, אתה רק פונה לאחור והנה אתה שם, כל פעם יותר ויותר קרוב, כל החיים יותר ויותר קרוב. שמחה בכפיות של מלח, כמו מים להולכים למות מצמא, וגסיסה קטנה ונעימה במנות של בית מרקחת...סיפורו של המסע, ההולך ודועך, מתהדהד הלוך ושוב בין המספר ובין הדמויות, כתנועת מטוטלת אשר הולכת ומתקצרת עד אין-סוף - התנועה המהותית לעולמו של בקט. ההתרחשות הבימתית במחזותיו של בקט איננה אלא ביטוי חיצוני לאותה תנועת מטוטלת של הנפש. אין כאן "סיפור מעשה" אלא רק הצצה אל תוך תהליכי תודעה זערוריים אשר הוגדלו פתאום לנגד עינינו. ביצוע מחזותיו של בקט דורש, על כן, יצירת שפה תיאטרלית שתבטא בדרך מוחשית מציאות מופשטת זו. בעיבוד לבמה של 'מרסיה וקמאיה' עבר הרומאן תהליך דומה של הפשטה. המקומות השונים, בהם נעצרים מרסיה וקאמיה במסעם, נעלמו לחלוטין, ובמקומם הפכה הבמה לדרך ריקה, מסלול אינסופי, שממנו יורדים רק עם תום התנועה. הדמויות הנקרות בדרכם של מרסיה וקאמיה סוחבות על גבן, כמו צב על גבו, את קיומן, שהצטמק לכמה חפצים התלויים עליהם. יותר מכל אמצעי בימתי אחר הודגשה בהצגה זו התנועה. המילים משמשות לפרקים רק ליווי חיצוני לתנועות, ההופכות לתרשים הממחיש את תנודות התודעה. מול ריקנות הבמה ותמצית התנועה מהווים החפצים והתלבושות הישנות פיסות של חיים גולמיים. הליווי המוסיקלי היחיד בהצגה הם הרעשים הבוקעים מצעדיהן של הדמויות, מקולותיהן, מרגעי השקט, וממקצב התנועה, ואילו התאורה הפותחת וסוגרת חליפין את האופק מעל למסלול התנועה, משקפת את התנודות הלא פחות קפריזיות של הנוף, של העולם הפיזי, שממנו מרסיה וקאמיה אינם מצליחים להיחלץ, כדי לצאת סוף סוף למסעם.
