האביב מתעורר

מאת פרנק וודיקינד

שנת 1987

מערכה ראשונה

במהלך ויכוח שנסוב על אורך שמלתה, וונדלה ברגמן מספרת לאימה שהיא מהרהרת לפעמים במוות. כשהיא שואלת את אימה אם אלו הרהורי חטא, אמה נמנעת מהשאלה, וונדלה מתבדחת על כך שיבוא יום והיא לא תלבש כלום מתחת לשמלתה הארוכה.

בתום יום הלימודים בבית הספר, מלכיור גאבור ומוריץ שטיפל משוחחים אודות ענייני דיומא. בהמשך השיחה הם מגלים זה לזה בסוד שלאחרונה פוקדים אותם הזיות ומחשבות מיניות. מלכיור הוא בעל ידע בכל הקשור ליחסי מין, בעוד מוריץ מגלה בורות רבה ומציע מספר טכניקות היפותטיות (כגון שאחים ואחיות יחלקו אותן מיטות, או שינה על מיטה מוצקה) שיכולות למנוע מילדיו העתידיים להיות מתוחים ומפוחדים כמוהו. מלכיור, אתאיסט, מאשים את הדת בפחדיו של מוריץ. לפני שהוא עוזב, מלכיור עומד על כך שמוריץ יבוא לבקר אותו בביתו לכוס תה, בו מלכיור יראה לו שרטוטים וכתבי עת ש"ילמדו" את מוריץ על החיים. מוריץ עוזב בחיפזון, נבוך.

מרתה, תיאה ווונדלה, קופאות ורטובות מהסערה שחלפה, צועדות במורד הרחוב ומשוחחות על מלכיור והבנים האחרים משתעשעים בנהר השוצף. מלכיור יודע לשחות, וכישוריו האתלטיים הופכים אותו למושך בעיני והנערות. אחרי שוונדלה מציעה לחתוך את שיערה של מרתה, כשהיא מבחינה שהצמה שלה סבוכה, מרתה מתוודה על כך שאביה מכה אותה בשל סיבות טריויאליות (לדוגמה: לבישת סרט על חולצתה) ולפעמים מנצל אותה מינית. המאחד את שלוש הנערות הוא העובדה שהן אינן יודעות למה הן כל כך מאוכזבות מהוריהן. מלכיור מזדמן למקום; וונדלה ותיאה מתרגשות מאוד. הן מפטפטות על יפי מראהו ועד כמה פתטי חברו מוריץ, אם כי מרתה מתוודה שמוריץ רגיש ומוצא חן בעיניה.

בעוד הבנים משגיחים מחצר בית הספר, מוריץ מתגנב לחדרו של המנהל ומחפש את התיק האישי שלו. מכיוון שהכיתה בשנה הבאה מתוכננת להכיל שישים תלמידים בלבד, מוריץ חייב להיות מדורג לפחות במקום שישים בכיתתו על מנת להישאר בבית הספר (דרישה שהוא אינו בטוח אם הוא עומד בה). למרבה המזל, מוריץ שב בשלום, בתחושת אופוריה: הוא וארנסט רובל מתחרים זה בזה – הרבעון הבא יקבע מי מהם יגורש. מלכיור מברך את מוריץ, שאומר שאם המצב היה חסר תקווה, הוא היה יורה בעצמו.

וונדלה פוגשת את מלכיור ביער. מלכיור שמע שהיא מבקרת עניים, מביאה להם מזון, בגדים וכסף. מלכיור שואל אותה למה היא מבקרת עניים, היא עונה שאמה שולחת אותה והיא נהנית לעזור להם. היא נזכרת בחלום בו אביה הרביץ לה ומספרת למלכיור על כך שהוריה של מרתה מתעללים בה. וונדלה אומרת למלכיור שמעולם לא הרביצו לה ומבקשת ממנו לעשות זאת כדי להכיר את ההרגשה. בהתחלה הוא מסרב, אבל אחרי שהיא מפצירה בו שוב ושוב הוא מכה אותה קלות. כשוונדלה אומרת שהוא מלטף אותה, הוא מכה אותה חזק באגרופיו, עד שהיא פורצת בצרחות איומות והוא פורץ בבכי ורץ ליער.

מערכה שנייה

כעבור ימים אחדים, מוריץ מותש מהפחד שהוא יסולק מבית הספר. בחפשו עזרה, הוא הולך לביתו של מלכיור כדי ללמוד את פאוסט. שם הוא פוגש בגברת גאבור, אמו החביבה של מלכיור, שאינה מרוצה מכך שהם קוראים את פאוסט בגיל הנעורים, כי לדעתה הם אינם בשלים עדיין להבין את המחזה. לאחר שהיא עוזבת, מלכיור מתלונן על אנשים שמביעים מורת רוח מדיון במיניות. בעוד מוריץ מעריץ את הנשיות, מלכיור מודה שהוא שונא לחשוב על מין.

גברת ברגמן, אימה של וונדלה שבה מביקור אצל אינה, אחותה של וונדלה. גברת ברגמן מספרת לוונדלה שהחסידה ביקרה את אינה והביאה לה תינוק. וונדלה עונה לה שהיא לא יכולה לצפות שמישהי בת ארבע עשרה תאמין עדיין בחסידות והיא מבקשת מאימה לספר לה את האמת. אימה נחרדת ואחרי שוונדלה מפצירה בה היא אומרת שכדי שיוולד תינוק צריך לאהוב מאוד את הגבר שמתחתנים איתו.

יום אחד, וונדלה ומלכיור מוצאים מקלט בערימת חציר כשיש סערה. הוא מנשק אותה, היא מסרבת, והוא אונס אותה. כעבור זמן היא מתהלכת בגן טרודה ומתחננת בפני אלוהים שמישהו יסביר לה הכול. למרות שהוא משקיע מאמצים רבים, ציוניו של מלכיור אינם משתפרים והוא מגורש מבית הספר. מבויש וחסר תקוה, הוא פונה לאימו של מלכיור בדרישה לכסף שבעזרתו יוכל להימלט לאמריקה, אולם היא מסרבת. מכיוון שהיא יודעת שמוריץ מהרהר בהתאבדות, גברת גאבור כותבת למוריץ מכתב, בו היא עומדת על כך שאסור לשפוט אדם צעיר על פי הישגיו בלימודים. מוריץ שבור, מאשים את עצמו ואת הוריו בכך שלא הכינו אותו היטב לעולם. הוא פוגש את אילזה, חברה לשעבר שברחה לעיר כדי לחיות חיים בוהמיים עם מאהבים. היא מציעה לבוא איתה לביתה, שם היא תאכיל אותו והם ישחקו, אולם הוא דוחה אותה. אחרי שהיא עוזבת, מוריץ יורה בעצמו.

מערכה שלישית

לאחר שנערכה חקירה, מורי בית הספר סבורים שהסיבה העיקרית להתאבדותו של מוריץ היא מאמר על מיניות שמלכיור כתב לו. הם מזמנים את מלכיור ואינם מוכנים לתת לו הזדמנות להגן על עצמו. המורים השמרנים מגרשים אותו מבית הספר. בהלווייתו של מוריץ, המבוגרים מכנים את התאבדותו של מוריץ אנוכית ומבישה, אביו של מוריץ מתכחש לו. הילדים מגיעים מאוחר יותר וחולקים לו כבוד. כשהם נפרדים, אילזה מגלה למרתה שהיא מצאה את גווייתו של מוריץ והחביאה את האקדח בו הוא השתמש כדי להתאבד.

גברת גאבור היא המבוגרת היחידה שמאמינה שמלכיור ומוריץ לא עשו רע, ושמלכיור היה שעיר לעזאזל. מר גאבור לעומת זאת סבור שבנו מושחת מוסרית. הוא מראה לה מכתב שמלכיור כתב לוונדלה, בו הוא מתוודה על כך שהוא חטא כלפיה ושהתנהגותו אינה נותנת לו מנוח. הם מחליטים לשלוח את מלכיור למוסד לעבריינים צעירים. מלכיור אינו משתלב בחברת הנערים במוסד, טרוד בשל וונדלה וזכרו של מוריץ ומחליט לברוח מהמקום.

לפתע וונדלה נופלת למשכב, הרופא נותן לה מרשם לגלולות. אחרי שהוא עוזב, אימה מספרת לוונדלה שיש לה אנמיה. אולם כשוונדלה מתעקשת שיש לה משהו בבטן, אימה מספרת לה את הסיבה האמיתית למחלתה: היריון. היא מגנה את וונדלה על חטאיה. וונדלה חסרת אונים ומבולבלת, מאחר שהיא מעולם לא אהבה את מלכיור, והיא שואלת את אימה למה לא סיפרה לה הכול. וונדלה עוברת הפלה מלאכותית. באותה עת, הנסכן רילו וארנסט רובל בוצרים ענבים בכרם ומתגלגלים בעשב. הם מתוודים על אהבתם זה לזה ומתנשקים.

בנובמבר, מלכיור הנמלט מתחבא בבית הקברות בחצר הכנסייה. שם הוא מוצא את קברה של וונדלה, עליו כתוב שהיא נפטרה מאנמיה. שם פוקדת אותו רוחו של מוריץ המת. מוריץ מספר לו שאחרי מותו הוא למד יותר וחי יותר טוב מאשר בחייו האומללים על פני כדור הארץ. מלכיור כמעט מתפתה ללכת עם מוריץ למסע לתוך המוות ואז מגיעה דמות מסתורית בשם האיש במסיכה. מוריץ מתוודה על כך שהמוות הוא בלתי נסבל ושהוא אמר זאת כי רצה להשיב לעצמו את חברתו של מוריץ. האיש במסיכה מספר למלכיור שמוריץ הוא פרי הדמיון שלו. הוא מספר לו שוונדלה הייתה יולדת בלי בעיות, אלא שהיא נפטרה כתוצאה מהפלה כושלת. הוא מסביר למלכיור שהוא הופיע כדי לתת טעם לחייו ולגלות לו את הדברים הטובים הטמונים בחיים. מלכיור ומוריץ נפרדים זה מזה והאיש במסכה צועד שלוב זרוע עם מלכיור והם מתרחקים מהקברים.